פס"ד בעניין התניית מתן אשראי בפתיחת תוכניות חסכון בבנק

תובעת 1 היא חברה העוסקת בבניה ואספקת מבני עץ ותובע 2 הוא הבעלים של החברה.

התובעים הגישו נגד הנתבע, הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, כתב תביעה על סך 198,049 ש"ח.

תמצית טענות התובעים בכתב התביעה

התובעת ניהלה במועדים הרלוונטיים לתביעה חשבון בנק בסניף "המלאכה אשדוד" של הנתבע. לצורך פעילותה נזקקה התובעת לאשראי בהיקפים משתנים.

כתנאי להענקת האשראי לחברה ולהעמדת הלוואות דרש הבנק, שהתובע יפתח תוכניות חסכון בחשבונו האישי, אשר יהוו ביטחונות לאשראי שניתן לתובעת. התובע אכן פתח תוכנית חסכון, וזאת באמצעות הלוואה שניתנה לו על ידי הנתבע, לצורך קבלת אשראי שוטף בחשבונו הפרטי ואשראי בחשבון התובעת, ממנו בוצעו העברות לחשבונו הפרטי.

כתוצאה מהפערים הגדולים בין שיעורי הריבית אשר נגבו על ידי הנתבע בגין ההלוואות לבין התשואות הנמוכות בתוכניות החסכון, שילמה התובעת לנתבע למעלה מ- 250,000 ש"ח בגין ריבית בחשבון השוטף ומאות אלפי שקלים נוספים בחשבונות ההלוואות בשנים 1993-1999, כולל ריביות בחשבון השוטף וריביות בגין הלוואות רבות אשר נאלצה התובעת ליטול. מנגד, הצטברו בחשבון הפרטי תוכניות חסכון בסך של 196,000 ש"ח.

כתוצאה מהריביות העצומות אשר נאלצה התובעת לשלם, בחלקן הנכבד לצורך מימון תוכניות החסכון, נקלעה למצב בו עמד חשבונה ביתרת חובה של כ- 250,000 ש"ח בסוף שנת 1999. 

התובעים פנו לחברת "מילר אילני בקרה וניהול", אשר חישבה ובדקה את הנזקים הכלכליים אשר נגרמו להם כתוצאה מהתניית השירות בשירות אשר בוצעה על ידי הנתבע, בחייבו את התובע לפתוח תוכניות חסכון כנגד הענקת אשראי לתובעת.

הנתבע הפר את הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א- 1981, אשר עניינו בהתניית שירות בשירות. הנתבע הפר את הוראות המפקח על הבנקים האוסרות על כל צורה של התניית שירות בשירות. הנתבע הפר את חובת האמון ותום הלב בכך, שלא טרח להסביר לתובעים את העדר ההגיון הכלכלי בשימוש באשראי יקר לצורך רכישת תוכניות חסכון אשר התשואה בגינן נמוכה משמעותית מריביות הנשך אשר שולמו על האשראי, ששימש לרכישת תוכניות החסכון.

הנתבע הפעיל לחץ והשפעה בלתי הוגנים על התובעים לפתיחת תוכניות החסכון, תוך שהבנק גורם להם להבין, כי בכך יהיה כדי להקל על פעילותם בחשבון הבנק. הנתבע הבהיר לתובע, כי הדרך היחידה העומדת בפניו לקבלת האשראי היא באמצעות רכישת תוכנית חסכון של הבנק והעמדתה כבטוחה להלוואה. הנתבע התנה תנאים בלתי סבירים למתן אשראי לתובעת. הנתבע לא מצא לנכון להבהיר לתובעים את המשמעות הנובעת מפתיחת תוכניות חסכון במקביל ללקיחת הלוואות ובכך הפר את חובת הגילוי החלה עליו.

הנתבע הפר את חובת הגילוי בכך שלא גילה לתובעים על האינטרס האישי שלו ברכישת תוכניות החסכון של הבנק. הנתבע הסתיר פרטים מהותיים לגבי השרות שניתן על ידו לתובעים. הנתבע פעל בחשבונות התובעים שלא בתום לב ותרם ברשלנות להיווצרות יתרות חובה בחשבונות התובעים. הנתבע ניצל את אי הבנתו של התובע, את חוסר בקיאותו בעניינים בנקאיים, את האמון הרב אשר רחש לנתבע ואת מצוקת האשראי בה היתה שרויה התובעת וכפה על התובע לרכוש תוכניות חסכון, ללא הגיון כלכלי. הנתבע הציג בפני התובעים מצגים מטעים ויצר מצב בו מועמדות להם הלוואות ואשראי בתנאים בלתי סבירים. הנתבע נושא באחריות המלאה לנזקים אשר נגרמו לתובעים.

בהתאם לחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה, נגרם לתובעים נזק ישיר בסך של 86,049.90 ש"ח ונזקים עקיפים במאות אלפי ש"ח, שלצורכי האגרה הועמדו על סך של 100,000 ש"ח, בתוספת עלות הכנת חוות הדעת בסך 12,000 ש"ח, הועמד סכום התביעה על סך 198,049 ש"ח.

תמצית טענות הנתבע בכתב ההגנה

בפתח כתב ההגנה נטען, שדינה של התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, מחמת העדר עילה ומחמת שיהוי והשתק שנוצר על דרך ההתנהלות. התובעים לא העלו מעולם כל טענה כנגד הנתבע והתביעה הוגשה למעלה מ- 10 שנים לאחר הארועים הנטענים, תוך נסיון להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבע.

הנתבע מעולם לא התנה מתן אשראי בפתיחת תוכניות חסכון ולא דרש מהתובע לפתוח תוכנית חסכון כלשהי. הנתבע לא הפעיל כל לחץ או השפעה בלתי הוגנת על התובעים לפתיחת תוכניות חסכון. התובעים לא היו נתונים במצוקה והנתבע לא ניצל את התובעים.

התובעים אינם מציינים מתי נעשו הדברים הנטענים, מי עשה זאת ואיך עשה זאת, דבר המראה כי מדובר בטענות בעלמא. הנתבע אינו יכול להתייחס לטענה סתמית שעניינה דברים שנאמרו או נעשו על ידי הנתבע, שהוא אישיות משפטית בלתי מוחשית.

הפעולות שבוצעו בחשבונות התובעים בוצעו ביוזמת התובעים ועל דעתם בלבד. עצם העובדה, שהתובעים לא מצביעים ולו על שם של פקיד אחד כלשהו, אשר חייב אותם לטענתם לפתוח תוכניות חסכון, יש בה כדי להעיד כי אין כל ממש בטענתם. הבנק לא התנה מתן אשראי בפתיחת תוכנית חסכון אלא דרש, כי התובעים יעמידו בטחונות כנגד האשראי. התובעים בחרו, בין היתר, בפתיחת תוכניות חסכון לצורך העמדתן כבטחון. אם התובע בחר לרכוש תוכניות חסכון, הרי שהיה זה משיקוליו הוא ולא היה לנתבע כל חלק בכך.

אין קורלציה בין מועדי פתיחת תוכניות החסכון לבין מועדי מתן האשראי. זאת ועוד, קיים הגיון כלכלי בפתיחת תוכניות חסכון. ריבית החובה המשולמת בחשבון התובעת, שהיא חברה בע"מ, מדווחת כהוצאה למס הכנסה ואילו הריבית המשתלמת בתוכניות החסכון פטורה ממס. תוכניות החסכון נשאו רווחים יפים ביותר, ובהתחשב בשיקולי מס נוצר רווח לתובעים.

תוכניות החסכון היוו חלק לא דומיננטי בתמהיל הבטחונות של התובעת, אשר התבסס גם על המחאות מעותדות, שעבוד רכבים וערבויות. לנתבע לא היתה כל מניעה לקבל בטחונות אחרים במקום תוכניות החסכון.